אמונה גדולה בזקני השבט

גדלתי והתחנכתי בקיבוץ לצדם של סבותיי וסביי היקרים.

אני זוכר היטב את אהבתם, תבונתם ועוצמת נוכחותם - בכל רגע ומפגש עימם. 

לצערי, בחברה הפוסט מודרנית של ימינו, נדחק האדם הזקן לקרן זוית. בעבר היתה נהוגה בחברתנו חתירה אל הזקנה כאל מושא תשוקה תרבותי וחברתי, רצון לזכות בתואר 'זקן' ("זה קנה חוכמה" - פרשנות מן המקורות) ותפישתו כתואר המקנה עוצמה וסמכות. ערכים תרבותיים אלה ביטאו תפישה של חברה, המשמרת את רציפות המסורת ואת ירושת זקניה, בבחינת: "שאל אביך ויגדך". 

כמו אז, גם כיום אני מאמין גדול ביכולותיהם של בנות ובני דור הוותיקים בארצנו: יכולתם להמשיך להתחזק, להתפתח ולפרוח - גופנית, מנטאלית ונפשית - גם בתקופת זיקנתם.

​

בתמונות:

שורה עליונה מימין לשמאל: סבתא יהודית וסבתא שושנקה ואני עימן

שורה תחתונה מימין לשמאל: סבא חנוך, אימי ואני ; סבא זוסיה עם אבי כתינוק.