האדם הזקן בחברתנו / לירן רפאלי

האם שאלנו את עצמנו מהו מקומו של האדם הזקן בחברתנו?, האם הוא מצוי במרכז החברה או בשוליה?, מהו דימויו?, האם ,לתפיסתנו, הוא יכול להשתנות?, מהן יכולותיו?, האם הוא יצור מיני?, כיצד אנו רואים את חוויית ההזדקנות?... תשובותינו לשאלות אלה עשויות לצייר תמונה מסקרנת ולעיתים מטרידה של יחסינו שלנו ושל חברתנו לאדם הזקן בפרט ולאוכלוסייה המבוגרת בכלל.

מהי זיקנה?

פרופ' חיים חזן, מחלוצי חקר ענף הזיקנה בישראל, טוען כי "הזיקנה הינה אשכול של סמלים, מיתוסים, משמעויות וסימנים... זיקנה אינה זקנים" (חזן, 2003). למרות הנטייה בחברתנו לזהות את אוכלוסיית האנשים הזקנים כקבוצה הומוגנית בעלת מכלול רחב של תכונות ומאפיינים משותפים, מדובר בפלח אוכלוסייה הטרוגני בעל שונות גדולה, שבמסגרתו כל אדם ואדם מזדקן בדרך אישית וייחודית בממדיי חייו השונים: ביולוגי-פיזיולוגי, תפקודי, הכרתי, חברתי, נפשי, פסיכולוגי, יצירתי וסביבתי (רבינוביץ', 1984).

היתכן שבכל זאת ישנם תהליכים פיזיולוגיים, מנטאליים ונפשיים המשותפים למרבית בני הגיל השלישי, בדומה לתהליכים חברתיים ובין-אישיים המשותפים לקבוצות גיל אחרות באוכלוסייה (ילדים / בני נוער / בוגרים)?

חרף הטרוגניות בין-אישית רבה זו בקרב אוכלוסיית האנשים הזקנים, קיימים מספר עקרונות יסוד של תהליכי הזדקנות (Baltes, 1991):

# מידה משמעותית של יכולת התפתחותית רזרבית (גמישות מוחית) גם בתקופת הזיקנה. # הבחנה בין הזדקנות "פתולוגית", "נורמלית" ו- "מוצלחת" (בריאה ופעילה יותר).

# ירידה ברמות הביצוע של תפקודים קוגניטיביים ופיזיולוגיים מסוימים.

# שינוי במאזן בין הישגים לאבדנים (ריבוי אירועי חיים כדוגמת ירידה תפקודית, פרישה, התאלמנות, אבדן חברים).

# עצמי (Self) מגובש כמערכת מוצקה להתמודדות ולשמירה על שלמות אישיותית.

כלומר, בזקנה אנו עדים למאזן דינאמי בין ירידה תפקודית להמשך גדילה (Growth)

גיל 65 שנה, המוכר כיום רשמית (עדיין?...) מטעם ארגון הבריאות העולמי - WHO, כשלב החיים בו האדם נכנס לתקופת הזיקנה, הוכר כך לראשונה בשנת 1889 על ידי אוטו פון ביסמרק (הקאנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית ומייסד מדינת הרווחה הראשונה בעולם המודרני) במטרה להגדיר מועד לתחילתה של זכאות אזרחית לזכויות סוציאליות כגון פרישה מעבודה (חלוקה מקובלת בימינו מגדירה את גילאי 65-74 כזיקנה צעירה, 75-84 - זיקנה , 85-95 - זיקנה מאוחרת ו- +95 - זיקנה מופלגת, "גיל רביעי").

קידמה מואצת - אליה וקוץ בה?

בימינו, עם המשך עלייתה של תוחלת חייו הממוצעת של האדם (ישראל ממוקמת בעשרת המקומות הראשונים בעולם! עם תוחלת חיים ממוצעת של כ- 84 שנה לנשים וכ- 80 שנה לגברים) וכן התארכותו של משך החיים הבריאים בזיקנה, אנו פוגשים (בישראל, בעולם המערבי בכלל ובמדינות נוספות כדוגמת סין ויפן) אנשים רבים המצויים בעשורים השמיני, התשיעי ואף העשירי לחייהם שחווים עצמאות מלאה, בריאות נפשית טובה, תפקוד, תרומה ומעורבות חברתית פעילה בסביבת חייהם.

עם זאת, עבור בני אדם רבים, תקופת הזיקנה מתאפיינת בירידה תפקודית משמעותית - הן במישור הפיזי והן במישור המנטאלי-הכרתי - מציאות חיים שפוגעת בעצמאותם, מגבירה את תלותם בעזרתו ו/או השגחתו של הזולת ומחייבת תמיכה וליווי יומיומיים.

130,000 אנשים בגילאי +65 בישראל שמתגוררים בביתם בקהילה חווים מוגבלות תפקודית ב- 2 או יותר מבין פעולות היום-יום הבסיסיות (ADL - Activity of daily living): קימה-שכיבה, התלבשות-התפשטות, אכילה-שתיה, רחצה והיגיינה אישית, שליטה בסוגרים וניידות במרחב (משאב, 2017).

קידמה טכנולוגית ורפואית מואצת בעשורים האחרונים מאפשרת אמנם תקופת חיים ארוכה יותר עם תחלואה כרונית מגוונת כדוגמת מחלות לב וכלי דם, סרטן, סוכרת ולקויות חושיות משמעותיות כגון עיוורון, אך במקרים רבים משמעותה של שרידות מוגברת זו הינה התארכות משמעותית של התקופה בה האדם הזקן החולה נזקק לליווי סיעודי יום-יומי אינטנסיבי מצד בני המשפחה, החברים, המטפלים ואנשי המקצוע.

מציאות מורכבת זו עבור מספר גדל והולך של משפחות תובעת התמודדות יום-יומית עם אתגרים טיפוליים - פיזיים, נפשיים וכלכליים ומעלה מגוון לבטים ותהיות ברמה הנורמטיבית והערכית: האם לתמוך בהישארותו של המטופל בביתו או שמא עדיף להעבירו למוסד טיפולי מקצועי? ; מהי העדפתו האמתית של בן המשפחה המטופל? ; לאיזה תחום בחיי האדם המטופל נקצה את מירב המשאבים הכלכליים?: פעילויות חברה ופנאי / טיפולים רפואיים / אוכל ותזונה / שיפור תנאי המחייה - שיפוץ והתאמת הסביבה הביתית לצרכי המטופל / ביטחון אישי ; מהי מידת המעורבות הרצויה מצד המשפחה? מהי חלוקת האחריות בין כלל בני המשפחה בנוגע למטלות הטיפוליות? מהו המחיר האישי והמשפחתי שמשלם בן המשפחה (בד"כ זהו בנו / בן זוגו של האדם המטופל) שמעורב במידה הגדולה ביותר בטיפול ('המטפל עיקרי' - ?(Primary Family Caregiver

ניהול הטיפול - לראות את האדם השלם

ענף ניהול הטיפול (Case Management), שבליבת ההיבט הקליני של מקצוע הגרונטולוגיה Gerontology) - מדע/חקר הזיקנה), נוסד בארה"ב והתפתחותו מואצת בעשורים האחרונים מפאת ההבנה כי מענה רפואי גרידא, תוך התייחסותו של רופא המשפחה לסימפטומים של "כאן ועכשיו" (מענה מוחשי המתמקד בחולי ולא באדם...) אינו מספק. בכדי לסייע לאדם הזקן להתמודד עם אתגרי הגיל ולשפר את איכות חייו ורווחתם, עלינו לראותו על מכלול יכולותיו, תשוקותיו, חולשותיו, חזקותיו ומשאביו האישיים, החברתיים והכלכליים - גישה טיפולית הוליסטית שמשלבת צוות רב-מקצועי בהיבטים הביו-פסיכו-סוציאליים הייחודים לכל אדם ואדם. מענה חשוב נוסף המתאפשר במסגרת ניהול הטיפול באדם המבוגר הינו הפחתת העומס והלחץ (פיזי ונפשי) מבן/בני המשפחה המעורבים בטיפול - סטרס גובר והולך, לו צפויות להיות השפעות בריאותיות שליליות על בני המשפחה העוטפים את יקירם המזדקן. חסכון בעלויות, הכרה מפורטת של הזכויות הסוציאליות (חברתיות וכספיות), שימור מידע משפחתי רב-דורי ועזרה בהיבטים משפטיים הינם מעלות נוספות של תהליך ניהול הטיפול המשפחתי באדם המבוגר.

בישראל, עולה בימינו המודעות לצורך בעזרתו של מנהל טיפול מקצועי להתמודדות מיטבית עם אתגרי התמיכה והטיפול המשפחתיים בחברתנו המזדקנת בהתמדה. עם זאת, במחוזותינו קיים מבחר מצומצם ביותר של גופים המעניקים שירות רב-ממדי מקצועי זה, שעלותו גבוהה.

מקורות

חזן, ח. (2003). אנתרופולוגיה וחקר הזיקנה. הזדקנות וזיקנה בישראל. ירושלים: הוצאת אשל, 575-590.

משאב - מאגר מידע ארצי לתכנון בתחום הזיקנה. 2017. מידע מתוך האתר: Mashav.jdc.org.il/?CategotyID=233&ArticleID=162

Baltes, P. (1991). The many faces of human ageing: Toward a psychological culture of old age. Psychological Medicine, 21(4), 837-854.